הריון ולידה

במהלך ההריון מתרחשים בגוף האישה כמה שינויים פיזיולגיים המובילים לעומס רב על רצפת האגן וכתוצאה מכך להיחלשותה ולפגיעה בתפקוד השרירים בה: הרחם גדל ומשקלו גורם לעלייה כרונית של הלחץ התוך בטני. הורמוני הרלקסין והפרוגסטרון, המופרשים במהלך ההריון, מגמישים את רקמות החיבור (כדי לאפשר לגוף להתרחב במידה הדרושה לתהליך הלידה). הורמונים אלו גורמים לרפיון משני של השרירים ברצפת האגן – מאחר ושרירים אלו נאחזים בעיקר ברקמות חיבור. מאחר ושרירי רצפת האגן אמורים בין שאר תפקידיהם גם למנוע צניחות, קרי להגן על רקמות החיבור מפני מתיחת יתר וקריעה, חולשתם למעשה משבשת את תפקודם בכל הקשור להגנה על אותן רקמות חיבור. במהלך ההריון ישנם שינויים גם בדופן הבטן: ההיפרדות הפיזיולוגית בין שרירי הבטן הישרים והתארכותם עד כדי תוספת של כ- 15 ס"מ, כתוצאה מגדילת הרחם ומהשפעת ההורמונים גורמת להיחלשותו של דופן הבטן הקדמי. החלשות זו נמצאה כגורמת לשינוי ויסות הלחצים בזמן מאמץ. במצב תקין, כאשר שרירי הבטן מגיבים להעלאת הלחץ התוך בטני בעוצמה ובמהירות תקינים סך כל הלחצים התוך בטני מושלך אחורה, לכיוון עצם הזנב ואינו מזיק לרצפת האגן. אולם כאשר שרירי הבטן מגיבים לאט וחלש מדי הוא נופל קדימה יותר ומזרז תהליכים של צניחה ואיבוד שתן. כתוצאה מהיחלשותן של רקמות החיבור באגן, תתכן צניחה של צוואר השלפוחית המובילה לירידת השופכה אל מתחת לרצפת האגן בזמן מאמץ, ולשינוי מפל הלחצים בין השופכה לשלפוחית, תופעה הגורמת לדליפת שתן. סקר שנעשה בארצות המערב בנשים הרות הראה שכלל העומסים הנ"ל מביא לשכיחות של 60% הפרעות בשליטה על השתן במהלך ההריון, ומתוכן 20% תשארנה עם ההפרעה גם לאחר הלידה. מובן שעם כל לידה נוספת וללא טיפול מתקן בין הלידות הקושי גדל ומוביל להפרעה תפקודית קשה יותר.
אולם עיקר הנזק לרצפת האגן (כ – 50% ) מתחולל במהלך הלידה הראשונה. בכל שלב משלבי הלידה ישנם גורמים שונים היכולים לעכב את התקדמות הלידה ולהאריך אותה. ככל שהשלבים ארוכים יותר המתח והלחץ על השרירים והעצבים גדל, הסיכוי להתערבות מכשירנית גדל, קרי הנזק שנגרם לרצפת האגן גדל וכך גם הבעיה התפקודית העלולה להיווצר קשה יותר. מניעת הנזקים לרצפת האגן מתחילה בעצם עוד לפני הלידה, נמשכת בתהליך הלידה, ומסתיימת לאחריה.


קבלי חינם מדריך לחיזוק רצפת האגן

השאירי כתובת אימייל שלך לקבלת המדריך