מהו הטיפול הפיסיותרפי וכיצד הוא עוזר?

מאת: יהודית שריג ז"ל, פיסיותרפיסטית, מרפאת רצפת האגן, המכון הגסטרואנטרולוגי, מרכז רפואי שיבא – תה

הטיפול הפיסיותרפי הנו למעשה טיפול שיקומי. הוא מנסה להחזיר למטופל(ת) את היכולת להשתמש בשרירים ובמפרקים שלו בצורה הרמונית, שתהיה הכי קרובה לנורמה, ככל שהליקוי האורגני מאפשר זאת. למעשה הוא מנסה להשיב לאברים הזקוקים לשיקום את יכולתם לתפקד נכון ובכך להקל על האברים שפיצו על הליקוי. הטיפול הפיסיותרפי מעצם מהותו שם דגש על הבעיה המקומית אך מתייחס תמיד לגוף כולו, מתוך הנחה שלליקוי המקומי יש קשר והשפעה על שאר חלקי הגוף.

הטיפול הפיסיותרפי שייך לסל הטיפולים השמרניים, אך בניגוד לטיפול התרופתי הנותן הקלה מיידית, טיפול שיקומי הנו תהליך הדרגתי בו למטופל חלק חשוב מאוד בהצלחתו.

כאשר מדובר על שיקום יש להבין כי מחשבה, רגשות וגוף אחד הם. כאשר אנו מתפקדים לאורך זמן לא נכון נפתח תבנית התנהגותית כפייתית, לא רצונית, המגבילה בסופו של דבר את תפקודנו ולטווח ארוך עלולה לגרום למחלה נרכשת.

למשל: ילד בכיתה א' שבגלל פחדו מהמורה לומד לכתוב בעמדת "התגוננות" מפתח תבנית התנהגותית כפייתית בה הוא תמיד כותב כשראשו מכונס בין כתפיו ושרירי הכתפיים והצוואר שלו מכווצים. לימים, כאשר יאלץ לשבת שעות מול המחשב הוא יפתח מחלה נרכשת בשל כיווצם המוגזם של שריריו באזור חגורת הכתפיים, שתתבטא בכאבי ראש, צוואר וכתפיים, כל זאת מבלי שהוא יבין מדוע!

בדוגמה נוספת: נמצא אישה הסובלת מאיבוד שתן במאמץ, המפתחת התנהגות מניעתית כפייתית ע"י יזימת התרוקנויות תכופות (לפני היציאה מהבית, בהפסקות בקולנוע, לפני שיעורי ההתעמלות וכו'). במשך הזמן היא עלולה לגלות ששוב אין היא יוזמת את ההתרוקנויות אלא השלפוחית היא זו "המכתיבה" לה מתי והיכן להתרוקן וכי לעיתים אין היא מסוגלת להגיע בזמן לשירותים ומתחילה אף לאבד שתן בדרך.

מדוע התפתחה המחלה הנרכשת במקרה זה, ובכן מרגע שהשלפוחית הותנתה להתרוקן תמיד עם ביצועה של פעולה קבועה שוב אין האישה יכולה להפריד בין שתי הפעולות. כמו כן בעקבות העובדה שהשלפוחית התרגלה לאגור רק מעט שתן הקיבולת שלה הפכה להיות נמוכה ולכן היא "דורשת" להתרוקן לעיתים תכופות. וכך מוצאת האישה את עצמה כפופה להתנהגות כפייתית, כל עולמה סובב סביב השלפוחית ואת מסלולה היומי היא נאלצת לתכננן בהתאם למפת השירותים באזור מגוריה.

למזלנו מחלות נרכשות הן בדרך כלל הפיכות וניתן לשקמן, אך לשם כך צריך(ה) המטופל(ת) קודם כל להכיר בעובדה שיש לו/ה בעיה, להבין ממה היא נובעת ולהשקיע זמן, מאמץ ורצון בשיקומם.

לפי אמות מידה אלו מידת הצלחתו של השיקום הפיסיותרפי תלויה במספר גורמים:

  • במידת הנזק באיבר היעד ויכולת השיקום שלו.
  • במידת שיתוף הפעולה, המוטיבציה וההתמדה של המטופל(ת).
  • באיכות הטכניקות הטיפוליות והמכשור בהם נעשה שימוש בטיפול.

מהן הטכניקות הטיפוליות בהן עושה הטיפול הפיסיותרפי שימוש?

לימוד ומתן הסברים מפורטים. כיון שבשיקום הפיסיותרפי שיתוף הפעולה מצד המטופל(ת) הכרחי לשם הצלחת הטיפול יש "לגייס" את המטופל(ת) למאמץ השיקומי כשותף(ה) לכל דבר. עליו/ה להבין מהם הליקויים שעליהם יש צורך להתגבר, מהן מטרות הטיפול, ובאילו דרכים הן תושגנה. לשם כך ניתן הסבר על האנטומיה של האזור האורו-גינקולוגי, הסבר פשוט אך ברור על טיב הבעיה ומקורה, כמו גם פירוט הדרכים בה היא תטופל. בצורה זו ברור שהצלחת הטיפול מותנית בשיתוף הפעולה וההתמדה של המטופל(ת) וכי עליו/ה לקחת חלק באחריות לתוצאות הטיפול.

בטיפול עצמו נעשה שימוש במכשיר ביופידבק המקל על המטופל(ת) ללמוד לשלוט על פעולתם של שרירי רצפת האגן, לחזקם ולשפר את תפקודם. מדוע יש צורך במכשיר הביופידבק? מאחר והמוח שלנו אינו מכיר שרירים אלא רק תנועות. כאשר הוא מבצע פעולה מסוימת, כמו פשיטת זרוע לשם הרמת כוס מהשולחן, אין המוח יודע באילו שרירים נעשתה הפעולה. כאשר השרירים האמורים לבצע את אותה הפעולה חלשים המוח יחפש דרך לבצע בכל זאת את הפעולה והוא ישתמש בשרירים אחרים, חזקים יותר.

במקרה הנ"ל הוא יבצע למשל את פעולת הבאת הכוס ע"י הרכנת כל הגב קדימה במקום בעזרת פשיטת הזרוע. וכך אומנם עוזר לנו המוח לטווח קצר כיון שהוא מאפשר לנו להביא את הכוס אולם לטווח ארוך הוא מכשיל אותנו פעמיים. פעם אחת כיון שהוא מונע מאתנו מלשקם את השרירים החלשים ופעם שניה כיון שעם הזמן הוא עלול לגרום לנו לפתולוגיה נרכשת של כאבי גב! אולם מאחר וזאת היד יהיה לנו קל לשקמה. את היד אנו מכירים מהיום שבו פתחנו את עינינו ביום היוולדנו ויש לנו זיכרון קודם כיצד צריכה יד לתפקד. יש לנו גם יד נוספת אליה ניתן להשוותה ובכל מקרה אנו רואים אותה ולכן יש באפשרותנו לבקר על תהליך השיקום שלה.

אולם כאשר זה קורה לשרירי רצפת האגן אנו בבעיה. בדרך כלל עד שלא נוצר בה ליקוי אין לנו מושג על קיומם של שרירי רצפת האגן ולכן אין לנו זיכרון קודם כיצד הם אמורים לתפקד. בנוסף אין לנו רצפת אגן נוספת אליה ניתן יהיה להשוותם ואין באפשרותנו לראות עד כמה הם פגועים והאם מה שאנו עושים משפר או מזיק עוד יותר.

כאשר שרירי רצפת האגן חלשים ואינם מתפקדים כראוי והמטופל(ת) מנסה להתאפק (עם הופעת תחושת הצורך לתת שתן) או מנסה למנוע דליפת שתן במאמץ (בזמן שיעול, עיטוש וכו'), עלולים להצטרף השרירים "השכנים" כמו: שרירי הבטן, הרגליים והישבן. התמונה של הצלבת הרגליים בזמן התאפקות מוכרת לכולנו. אולם אם פעולה זו נעשית רק עם שרירי הרגליים, לא חשוב כמה חזק הידקנו ביניהן, ידלוף השתן כיון ששרירים אלו אינם יכולים להחליף את פעולת הסוגרים של רצפת האגן.

גם כיווץ שרירי הבטן לא יעזור. נהפוך הוא, במקרים רבים הוא אף יחמיר את הסימפטומים כיון שהלחץ שהם יפעילו על השלפוחית רק יגרום ל"צפיפות" גבוהה יותר של השתן בתוכה ולצורך עז יותר להתרוקן. כיון שאת שרירי רצפת האגן לא ניתן לראות אין דרך בלתי אמצעית לפקח על איכות פעולתם. לכן כדי לחזקם עלינו לגרום למוח בראש ובראשונה לזהות אותם ולהפעילם ללא עזרה של אף שריר אחר.

אמנם נכון שאין אף תנועה פונקציונלית בגופנו הנעשית רק עם שריר בודד אך ממש כפי שאדם, הרוצה לנגן בתזמורת, חייב קודם כל ללמוד לנגן על כלי הנגינה שלו היטב לפני שהוא יצטרף לשאר חברי התזמורת, כדי שיוכל לזהות טעויות שהוא עלול לבצע בזמן הנגינה אף על פי כן ולמרות כלי הנגינה האחרים המנגנים, ממש כך עלינו ללמד קודם כל את המוח שלנו לזהות היכן נמצאים שרירי רצפת האגן שלנו, מהי הפעולה שהם עושים, כמה כוח וכמה סיבולת עליהם להפעיל, ללמוד לשלוט על הכיווץ וההרפיה שלהם, ורק לאחר שחיזקנו אותם להפעילם עם שרירים אחרים. ואז כאשר נהיה מיומנים מספיק נוכל להשתמש בהם גם בחיי היומיום, אף על פי כן ולמרות הפעלתם של השרירים האחרים.

תפקיד הביופידבק עם כך הוא לאפשר לנו להפוך פעולה פיזיולוגית, בלתי מודעת למודעת באופן אובייקטיבי. המכשיר, המצויד בחיישנים המסוגלים לקלוט את הפעילות החשמלית של השרירים, מתחבר לשרירי רצפת האגן מצד אחד ( דרך הנרתיק אצל האישה, דרך פי הטבעת אצל הגבר, דרך העור אצל הילד). ולשרירים "המפצים" מצד שני (למשל לבטן). המידע מהשרירים עובר אל צג של מחשב וכך מוחנו יכול לראות: האם הפעולה שבוצעה נעשתה ע"י השריר הנכון, כמה כוח פיתח השריר ובמשך כמה זמן הוא הצליח לבצע זאת לפני שהתעייף.

בצורה זו מפתח(ת) המטופל(ת) מאגר זיכרון שבאמצעותו ניתן יהיה לתרגל בבית גם ללא מכשיר. הביופידבק מאפשר לו/ה לקצר תהליכי למידה כמו: זיהוי השריר, הפרדת פעולתו משרירים אחרים, קישור בין מראה הגראף של כיווץ נכון ( זיכרון התנועה ) לבין התחושה שלו (זיכרון התחושה ), להבדיל מכיווץ לא נכון וכך ניתן להמשיך בתרגול רק בעזרת זיכרון התחושה. יש לזכור שללא התרגול בבית אין ערך לשיקום. הטיפול לא יתקדם והכישלון מובטח.

השימוש בגירוי החשמלי מספר מטרות:

  1. כאשר לא הצלחנו לגרום למטופל(ת) לזהות את שרירי רצפת האגן מסוגל המכשיר לכווצם כך שהמוח ילמד לזהות את מיקומם ואת צורת פעולתם.
  2. כאשר הם כל כך חלשים שאין המטופל מסוגל לתרגלם ללא עזרת שרירים אחרים ניתן לחזק אותם בטיפולים הראשונים עם הגירוי החשמלי עד שיהיו חזקים דיים כדי לבצע זאת בעצמם.
  3. כאשר קיימת בעיה של שלפוחית לא יציבה, המתבטאת בתכיפות ודחיפות במתן שתן, עם או בלי דליפה, ניתן בעזרת סוג מסוים של גירוי חשמלי לגרום לדיכוי רפלקס שלה בכך משתפרת יכולת ההתאפקות ביומיום, הגדלת הקיבולת שלה, כמו גם סיכויי ההצלחה בשבירת התניות שנוצרו עם ההרגל הכפייתי להתרוקנויות תכופות, במסגרת הטיפול ההתנהגותי.
  4. הפגת כאבים ברצפת האגן (למשל כאבים בנרתיק לאחר לידה, הנובעים מהצלקת של האפיזיוטומיה, אותו חתך שמבצעות המיילדות כדי להקל על ראש התינוק להגיח לאוויר העולם ושמטרתו למנוע קרע בלתי מבוקר ברצפת האגן.)

תרגילים: חיזוק שרירים חייב תמיד להיעשות כנגד התנגדות ולאורך מספיק זמן. (למשל בשיעורי ההתעמלות, בחדר הכושר וכו'). לפיכך גם כאשר אנו רוצים לחזק את שרירי רצפת האגן עלינו לחזקם בזמן מאמץ ולא רק להפעילם בצורה סתמית. למשל: "התרגיל" הכל כך נפוץ של הפסקת זרם השתן תוך כדי הטלתו אין בו יותר מאשר פעולה המאפשרת זיהוי המיקום ואופן הכיווץ של סוגר צינור השתן. אין הוא מפעיל את כל שרירי רצפת האגן, אין הוא מחזקם כיון שפעולתו קצרה ולא מאומצת והוא יכול יותר להזיק מלהואיל.

הסיבה לכך נעוצה בעובדה שכאשר אנו מכווצים את שרירי רצפת האגן אנו מדכאים את התכווצות השלפוחית ומונעים ממנה להתרוקן עד הסוף. עבור אנשים הסובלים מקושי כרוני בהתרוקנות "תרגיל" זה אסור באיסור מוחלט כיון שהוא מגדיל את נפח שארית השתן אצלם ומעלה את הסיכוי לזיהום בדרכי השתן. בנוסף שלפוחית שתן העובדת כנגד חסימה (למשל במקרים של הגדלת הערמונית) נוטה להיהפך לשלפוחית "עצבנית" (בלתי יציבה) מה שעלול להסתיים בתופעות של דחיפות ותכיפות במתן שתן.

המאמץ שיאפשר את חיזוקם יכול להיות כנגד התנגדות ידנית (למשל כזאת הניתנת ע"י המטפל), או כנגד כוח הכובד (בעמידה להבדיל מישיבה), או כנגד הלחץ בתוך חלל הבטן (באמצעות תרגילי נשימה או תרגילי בטן), או כנגד משקולות בתוך הנרתיק, או כנגד טמפון אותו מנסה המטופל(ת) לשלוף בזמן כיווץ רצפת האגן (תרגילים ופרטים על השימוש במשקולות בפרק על התרגילים).

הטיפול ההתנהגותי: מטרותיו הנן: לגרום למטופל(ת) לנהל משק נוזלים תקין. כלומר לווסת בין כמות הנוזלים הנכנסת ליוצאת. יש לזכור שמספר ההתרוקנויות הנחשב לנורמלי אינו עולה על שבע פעמים במשך היום ופעם אחת נוספת בלילה.

הטעות הרווחת בארצנו גורסת שיש לשתות כמה שיותר נוזלים מחשש להתייבשות. למעשה בעולם מקובל לומר שבמקום ממוזג (חורף וקיץ), כאשר האדם אינו עובד בשמש, אינו סובל מהזעת יתר ואינו נוטל תרופות משתנות יש לשתות בין ליטר וחצי לשני ליטר נוזלים ביום. כיון שהמידע הסותר המגיע לציבור הרחב מבלבל את כולנו הפתרון הטוב ביותר יהיה למעשה לשתות לפי המידע שמספק לנו השתן עצמו.

אם צבע השתן כהה וריחו חריף סימן ששתינו פחות מדי ויש לשתות יותר. אך אם צבע השתן שקוף והוא נטול ריח סימן שאנו מציפים את גופנו בנוזלים, מה שיכול להוות הסבר להתרוקנויות התכופות מהם סובל(ת) המטופל(ת). ממש כפי שאם נמזוג נוזלים לתוך כוס מלאה דינה לגלוש! מה גם שכאשר אנו שותים יותר מדי אנו שוטפים את המלחים מגופנו, וזה עלול לגרום לסחרחורת וחולשה….. "סיבה טובה לשתות עוד כוס מים".

בנוסף פעמים רבות "כדי להשלים את החסר" אנו שותים בבת אחת מספר כוסות מים. אולם שתייה מרובה בבת אחת עלולה להזיק לכליות שלנו כיון שהיא מעלה בבת אחת את לחץ הדם בתוכן. בנוסף מניסיוננו אנו יודעים כי עציץ יבש אותו נשקה בבת אחת בכמות מים גדולה לא ייהנה מרוב המים משום שאין שורשיו יכולים לקלוט בבת אחת את כל הכמות הזו ולכן מרביתם יגלשו החוצה מהעציץ. לא בכדי הומצאו הטפטפות! ממש כך גם התאים הצמאים בגופנו לא יוכלו ליהנות מכמות נוזלים הנכנסת בבת אחת לגופנו ולכן כדאי לשתות לפחות כוס נוזלים כל כשעתיים.

במסגרת הטיפולים ההתנהגותיים מקבלים המטופלים טבלה, בה עליהם לסמן את השעה, הכמות והסיבה של הטלות השתן שלהם, כמו גם את השעה, הכמות וסוג השתייה שהם שתו. טבלה זו משמשת להם משוב. דרכה הם לומדים להבין איזה סוג שתייה משתן אותם (למשל: קפה, משקאות חומציים או אלכוהוליים), בעזרתה הם לומדים להפסיק ליזום הטלות שתן, לשבור התניות ולוסת את משק הנוזלים בגופם. כך בהדרגה הם מצליחים להגדיל את המרווחים בין הטלות השתן ובעקיפין את קיבולת השלפוחית. בעזרת המשוב שהיא מספקת הם נהנים לראות את התקדמותם והמוטיבציה שלהם מתחזקת.

  • טיפול פיזיותרפי

קבלי חינם מדריך לחיזוק רצפת האגן

השאירי כתובת אימייל שלך לקבלת המדריך