רצפת האגן ויחסי הגומלין שלה עם סביבתה

מאת: יהודית שריג ז"ל (פיסיותרפיסטית, מרפאת רצפת האגן, המכון הגסטרואנטרולוגי, מרכז רפואי שיבא – תה)

רצפת האגן הנה שטח המרפד את קרקעית האגן הגרמי. רצפה זו מורכבת מרקמות חיות וגמישות (רקמת שריר, רקמות חיבור, עצבים וכלי דם).

מעליה מממוקמים אברי האגן הקטן (שלפוחית השתן, ערמונית אצל הגבר, רחם אצל האישה וחלחולת) ודרכה עוברים: מקדימה צינור השתן והנרתיק (פתח המחליש אצל האישה את רצפת האגן הקדמית ביחס לגבר) ומאחור עובר דרכה פי הטבעת. כדי שהאברים הללו יתפקדו בצורה יעילה עליהם להיות מקובעים במקומם האנטומי. קיבוע זה מתבצע ע"י שלושה סוגי רקמות: מאחור ומהצדדים קיימת תמיכה של עצמות האגן. מלמטה ומלפנים אין עצמות ושם מחליפות את העצם רקמות רכות.

רקמות אלו צריכות להיות מסוגלות לבצע שני תפקידים מנוגדים. מצד אחד עליהן להיות חזקות ומיציבות כדי

לתמוך באיברי האגן ולמנוע מהם לצנוח דרכן ומצד שני עליהן להיות גמישות מספיק כדי לאפשר תפקוד יעיל של "הצינורות" העוברים דרך רצפת האגן, קרי: מעבר שתן וצואה, מעבר העובר בלידה וקיום יחסי מין.

רקמות רכות אלו נחלקות לשתיים: רקמת חיבור ורקמת השריר. רקמות החיבור נמצאות בכל מקום באגן ובחלל הבטן. תפקידן הוא לחצוץ בין האברים, לספק להם משטחי החלקה, לעטוף ולקבע אותם למקומם, בעיקר בזמן מנוחה. בין האברים בחלל הבטן והאגן אין שרירים המחזיקים את האברים במקומם, לפיכך הם "תלויים" כנגד כוח הכבידה על בית – החזה בעזרת רקמות החיבור- ממש כפי שבובת מריונטה תלויה בעזרת החוטים שלה על המתקן המשפיע על תנועותיה. לכן אם בית החזה "קרוס" כלפי מטה, בגלל יציבה לקוייה למשל, כל האברים הפנימיים קורסים כלפי מטה – כמו בובת מריונטה שחוטיה אינם מתוחים דיים! לכן כל שרירי היציבה המרחיקים בין בית החזה לאגן תורמים לבריאותה של רצפת האגן וכל פעולה המגבירה דחיסה, כמו שיעול / עיטוש / הרמת משאות / לחיצה על אסלה ובלידה / וכפיפות בטן – יגבירו את הבלאי שלה!!!

שרירי רצפת האגן נחלקים לשלוש קבוצות כאשר החלוקה האנטומית שונה מזו התפקודית: בחלוקה האנטומית

  1. בחלק השיטחי (הפרינאום) נמצא שריר שמונה שבחלקו הקדמי סוגר על פתח הנרתיק, פתח צינור השתן והדגדגן; ומאחור הוא סוגר את פי הטבעת. ביניהם נמצא מרכז גידי (Perineal Body) שאליו נאחזים שרירים נוספים מהצדדים ומלמעלה.

 

2. בחלק האמצעי נמצאים הסוגרים של השופכה ופי הטבעת (הממוקמים בתוך השופכה ופי הטבעת)

3. ובחלק העמוק מרבד שרירי הנקרא Levator Ani Plate ועליו שוכבים אברי חלל האגן.

החלוקה התפקודית

  1. השרירים הסוגרים (הנמצאים בשלושת השכבות אנטומיות)

 

(א) בשכבה השטחית: נמצא "שריר השמונה" , המורכב ממספר שרירים, שלהם גם תפקיד מיני = לסגור את הוריד הגבי בדגדגן / ואת הוריד הגבי באזור העטרה של הפין. סגירה זו מונעת את חזרת הדם הורידי מהדגדגן/מהפין ובכך תורמת לזקפה של האברים הארקטיליים הנמצאים בתוכם. תפקוד מיני זה הופך את קבוצת "שריר השמונה" לקבוצת שרירים ייחודית מאחר והם השרירים הרצוניים היחידים בגופנו המשפיעים על שרירים לא רצוניים, כמו שריר השלפוחית והרקטום. איך? ובכן – מאחר והטבע דאג שלא נתרוקן בזמן קיום יחסי מין (שהרי לא יעלה על הדעת שבזמן מעבר הזרע דרך השופכה הזכרית יעבור גם שתן !!!) ציידה אותנו האבולוציה ברפלקס המדכא את התכווצותם של השלפוחית ו/או הרקטום בזמן ששרירים אלו מתכווצים – וכך נמנעת ההתרוקנות של השתן והצואה בזמן קיום יחסי המין. את השימוש ברפלקס זה לומד התינוק בסביבות גיל שנתיים (ובכךהוא הופך לייצור חברתי השולט על צרכיו!)

(ב) בשכבה האמצעית: נמצאים הסוגרים של השופכה ופי הטבעת -שחלקם לא רצוניים וחלקם רצוניים. הסוגרים הלא רצוניים סגורים כל זמן שהשלפוחית והרקטום לא מבקשים להתרוקן (= לא מתכווצים במטרה להתרוקן עקב מתיחת קירותיהם ע"י תכולתם). וכאשר השלפוחית או הרקטום מתכווצים מיד נפתחים הסוגרים הלא רצוניים באופן אוטומטי ואז אנו תלויים בכוחם ובמידת שליטתנו על הסוגרים הרצוניים עם גיבוי משאר שרירי רצפת האגן!!!

(ג) בשכבה העמוקה: הכי סמוך לפתחי השופכה, הנרתיק וצינור השתן, נמצא שריר דמוי פרסה (הפיובורקטליס), שמסיביו נוצרים הסוגרים הרצוניים של השופכה ופי-הטבעת, ואשר הודות לכיווצו (= תנועת סגירה מאחורה קדימה) נוצרת זוית בין השלפוחית לשופכה/ בין הרחם לנרתיק/ ובין הרקטום – לפי-הטבעת. כיווץ זה מעלה את לחץ הסגירה בפתחים של רצפת האגן ומונע דליפות וצניחות. שריר זה חשוב לאורגזמה תקינה (הוא מתכווץ 0.8 כיווצים בשניה X 4-12 פעמים). אם הוא מכווץ ייתר על המידה הוא יפריע להתרוקנות של צואה (אניזמוס) ו/או שתן (קושי להתחיל במתן שתן עם צורך ללחוץ בהתרוקנות). כיווץ יתר שלו גם יגרום לאורגזמה המלווה בכאב ו/או כאב המונע חדירה (ואגיניזמוס). רפיון יתר שלו יעודד צניחות, דליפות ויגרום לאורגזמות חלשות וקצרות. שריר זה נוטה לעבוד יחד עם שרירי הבטן האורכיים (רקטוס אבדומיניס) והוא עובד כנגד שרירי העכוז הגדולים (גלוטאוס מקסימוס) – וביחד הם מקבעים (בהתאמה – מלפנים ומאחור) את עצם הזנב.

 

כיווצם של השרירים הסוגרים מתאפיין:

  1. בפעולת הסגירה
  2. באי שיתוף שרירי הבטן

השימוש הנפוץ בהם – הוא בהתאפקות

3. השרירים המרימים את רצפת והפותחים הפתחים שישנם בה, נמצאים בשכבה העמוקה. הפיובוקוקסיגאוס (= הנמצא במקביל וחיצונית לפיובורקטליס – אך מאחר והוא מחבר בין עצם החיק לעצם הזנב כאשר הוא מתכווץ כל רצפת האגן עולה) והאיליוקוקסיגאוס (= הנמצא כמעט אנכית לשאר השרירים, ומקשר בין צידי האגן לעצם הזנב, כאשר הוא מתכווץ הוא פותח את הפתחים שקיימים ברצפת האגן). שרירים אלו חשובים מאוד להתרוקנות כיון שבזמן שהשרירים הסוגרים מרפים כדי לאפשר התרוקנות הם אלו שמייצבים את האברים הפנימיים ואת מפרקי האגן והירך. לכן יש להם שימוש כפול: כאשר הם מתכווצים ללא עזרת השרירים הסוגרים – משיכת האברים פנימה מקצרת ופותחת את פי הטבעת, הנרתיק וצינור השתן ומאפשרת לתכולת הרקטום / הרחם (בלידה) / והשלפוחית – מבלי להתרוקן מבלי לאפשר לאברים עצמם לצנוח / להדחף החוצה ביחד עם תכולתם. כאשר הם מתכווצים ביחד עם השרירים הסוגרים הם עוזרים להגן על רקמת החיבור שלהם ושל האברים הפנימיים מפני מתיחה העלולה להתרחש בזמן עליית הלחץ התוך בטני במאמצים (כמו: שיעול / עיטוש / הרמת משאות וכו'). שרירים אלו מושפעים מעוד משרירי פרק הירך ושריר הבטן הרוחבי (= טרנסורסוס אבדומיניס), אליהם הם מחוברים באמצעות רקמות החיבור.

כיווץ של השרירים המרימים והפותחים מתאפיין:

  • בפעולת ההרמה
  • בכיווץ המגייס את שרירי הבטן

 

השימוש הנפוץ בהם – הוא:

(א) בהתרוקנות (תוך שמירה על הרפיית הסוגרים)

(ב) בביצוע פעולות מאומצות (בשיתוף עם השרירים הסוגרים)

מכאן שלשרירי רצפת האגן יש שלושה תפקידים חשובים:

1)) סגירה – כשהשרירים הסוגרים מתכווצים הם מעלים את לחץ הסגירה של הצינורות העוברים דרך רצפת האגן ובכך מונעים איבוד שתן וצואה(כאשר קיימת עליית לחץ בתוך השלפוחית או הרקטום או חלל הבטן).

(2) הרמה – כשהשרירים בשכבה העמוקה מתכווצים הם מגינים על רקמות החיבור בכך שהם מרימים ומקבעים את אברי האגן בעמדה גבוהה. הם מבצעים זאת בשבריר של שניה לפני שהלחץ התוך בטני מותח ומזיק לרקמת החיבור. כאשר תגובתם הופכת להיות איטית ולא יעילה רקמת החיבור עוברת תהליך של בלאי מואץ, סיבה מספר אחת לצניחת רחם, שלפוחית וחלחולת. הסיבה לאיחור בתגובת הכיווץ של שרירי רצפת האגן תהיה ברוב המקרים פגיעה בעצב שלהם כתוצאה מלידות, עצירויות ושיעול כרוניים ו/או מחלות של מערכת העצבים.

3)) שליטה – כששרירי רצפת האגן מתכווצים הם מפעילים קשתות רפלקס, דרך חוט השדרה, המאפשרות לנו לדכא התכווצות לא רצונית של השלפוחית ו/או החלחולת – המבקשים להתרוקן. בצורה זו אנו מסוגלים להתאפק ולאגור שתן וצואה עד שנבחר את הזמן והמקום המתאימים לנו להתרוקן.

 

רצפת האגן נקראת "רצפה" כיון שהיא נמצאת בקרקעיתה של תיבת לחצים הנקראת חלל הבטן. "התקרה" של אותה תיבה הנה הסרעפת, התוחמת בין בית החזה לחלל הבטן וגם היא עשויה משרירים, רקמות חיבור וכלי דם.

לסרעפת מספר תפקידים שהידוע מכולם הוא הנשמתי, והפחות ידוע הוא: ויסות הלחצים בחלל הבטן. הודות לתנועתיות הסרעפת בזמן הנשימה משתפרים: החזרה הורידית מהגפיים התחתונות, התנועה הפריסטלתית של המעיים ותפקודה של רצפת האגן. לצערנו הרב המודעות לחשיבותה של נשימה נכונה אינה מפותחת מספיק בתודעתנו וגוררת בעקבותיה ליקויים רבים.

כדי למנוע "קריסה" של אותה תקרה כלפי הרצפה, בצורה שתפריע לתפקודם של אברי חלל הבטן והאגן, אנו זקוקים "לקירות" שיתפקדו נכון. קירות אלו מורכבים מגורמים גרמיים ) עצמות האגן, עמוד השדרה, הצלעות) וגורמים גמישים (רקמות חיבור ושרירי הבטן.)

 

שרירי הבטן:

שרירי הבטן נחלקים לשתי קבוצות מבחינת תפקודם:

שרירי התנועה השטחיים: השרירים האורכיים ) היוצאים מהצלעות ומסתיימים בעצמות האגן בקדמת הבטן) ושרירי הבטן האלכסוניים ) היוצאים מהצלעות או מהאגן ונאחזים ברקמות חיבור במרכז). שרירים אלו הם שרירים של כוח, המתעייפים מהר. כאשר הם מתכווצים הם מקרבים את התקרה (הסרעפת) – לקרקעית (רצפת האגן) ומעבים את הבטן. לדוגמה: כאשר אנו קמים משכיבה לישיבה או כאשר אנו מבצעים תרגילי התעמלות כאלו. בזמן פעולתם יעלה הלחץ בתוך חלל הבטן והחוליות בעמוד השדרה תדחסנה זו כנגד זו. לפיכך פעולה מבודדת, שתעשה רק ע"י שרירי הבטן הללו, תזיק הן לדיסקוסים שבין החוליות והן לרצפת האגן !!!

 

שרירי הקיבוע העמוקים: הם בעיקר שרירי הבטן הרוחביים, המחברים בין צד ימין לצד שמאל של חלל הבטן (הם יוצאים מהחוליות ונאחזים ברקמת חיבור יריעתית במרכז). לשרירים אלו יש תפקיד של קיבוע. הם שרירי יציבה האמורים לעבוד לאורך זמן מבלי להתעייף. כאשר הם מתכווצים: מצד אחד הם "מחבקים" את האברים הפנימיים ומונעים מהם לרדת כלפי מטה, כלומר מורידים היקפים, ומצד שני הם דוחקים את הסרעפת והצלעות כלפי מעלה, כלומר מרחיקים בין החוליות ובין "התקרה" (הסרעפת) "לקרקעית" (רצפת האגן). שרירים אלו עובדים תמיד יחד עם זוקפי הגב (Multifidus) ורצפת האגן – בו זמנית, ולפיכך כיווץ שלהם ילווה תמיד בפעולת התארכות (אם התחלנו את הכיווץ במצב של גו קרוס).

הפעם היחידה שבה אנו משתמשים בהם באופן מודע ורצוני הנה בזמן סגירת רוכסן ולפיכך ניתן לכנותם "שריר הריצ'רץ'". בפעולות יומיומיות שריר זה, ממש כמו כל שרירי היציבה, מתכווץ ללא כל קשר לכיוון התנועה שאנו עושים, בשבריר של שניה לפני שנבצע את התנועה עצמה – וזאת כדי לקבע את האברים והמפרקים ולהגן על רקמות החיבור והסחוסים. שריר זה הנו גם אחד משרירי הנשיפה שלנו – לדוגמה: כאשר אנו נושפים נכון אנו מכווצים את שרירי הבטן הרוחביים, הבטן נכנסת פנימה, וכך אנו עוזרים לסרעפת לדחוף את האוויר כלפי מעלה, דרך הפה.

מאחר וכל האברים בחלל הבטן מחוברים זה לזה כאשר עולה הסרעפת יעלו גם הקיבה ובעקבותיה המעיים, השלפוחית, הרחם והחלחולת ב- 2.8 ס"מ (ראה תמונת MRI). למעשה אם נשלב נכון בין פעולתם של שרירי הבטן הרוחביים לבין הנשיפה (= דחיקת הסרעפת כלפי מעלה), בזמן שיעול למשל, תדחף תכולת הבטן אחורה ומעלה וכך יפחת הלחץ על רצפת האגן וימנעו ממנה נזקים מצטברים. אצל ילדים מעל גיל שש נוכל לראות כי תפקוד זה הנו למעשה רפלקסיבי.

אם שרירי הבטן הרוחביים לא יתגייסו בזמן כל עליית לחץ תוך בטני תגרום לדחיסת האברים הפנימיים כלפי מטה ותזרז תהליכים של בלאי, צניחות ואובדן שליטה על הסוגרים. אם הם יתגייסו בזמן הלחץ התוך בטני יעזור לסרעפת לעלות, ובכך יעזור גם להרים את כל האברים כלפי מעלה, פעולה המגינה כמובן על רצפת האגן ומונעת בלאי מואץ.

דוגמה נוספת לשימוש מודע בהפעלת השרירים בסדר הנכון הנה כאשר אנו מתאמצים להרים חפץ כבד. במצב כזה עלינו לכווץ קודם את השרירים העמוקים (קרי: שרירי רצפת האגן, שרירי הבטן הרוחביים וזוקפי הגב, כדי ליצור "חגורת" בטן חזקה שתגן על עמוד השדרה שלנו ועל רצפת האגן) ורק בהמשך נבצע פעולה עם השרירים החיצוניים (קרי: שרירי התנועה), המזיזים אותנו.

למעשה כאשר שני סוגי שרירי הבטן מתפקדים ביחד ניתן לבצע תנועה (כמו קימה משכיבה לישיבה) מבלי שיגרם נזק לחוליות ולחץ מוגבר על ריצפת האגן שלנו. לצערנו הרב שרירי הבטן הרוחביים מנוונים אצל מרביתנו, המודעות לחשיבות פעולתם אינה מספקת ובזמן פעילות ממושכת, כמו בשיעורי ההתעמלות, שיעול כרוני, עצירות כרונית ופעילות מקצועית מאומצת, גם אם ננסה להפעילם בצורה מודעת סביר להניח שלא נרגיש מתי הם "נוטשים" אותנו ומתי התחלנו להזיק לעצמנו ) גב / רצפת אגן). הסיבות לניוונם של שרירי הבטן הרוחביים: אי שימוש בשרירי הבטן.

מתיחת יתר – עקב השמנות קיצוניות (גבר/ אישה) או הריונות. כאשר במשך תקופות זמן ארוכות נמצאים שרירי הבטן הרוחביים במצב מתוח הם הופכים ללא יעילים מבחינה תפקודית. בהמשך המוח מפסיק להפעילם בזמן מאמץ וגם אם הבטן תחזור לממדיה הנורמליים ביום מן הימים עלול תפקודם המקורי שלא לחזור בשל העובדה שהמוח התרגל להסתדר בלעדיהם (אובדן זיכרון התנועה). פעמים רבות המתיחה שלהם כה גדולה עד כי נוצרת הפרדות או בקע ברקמת החיבור המחברת אותם במרכז הבטן (מעל ו/או מתחת לטבור). בקע זה יקשה עוד יותר על תפקודם ויגרום למראה הבטן הנפולה, הכל כך בלתי אהוד.

הטעות הנפוצה ביותר היא "להסתער" על תרגילי הבטן במרץ רב כדי לחזקם. זאת מאחר ואם תרגילי הבטן לא מבוצעים נכון הם רק יגדילו את אותו בקע בקיר הקדמי של הבטן ויזיקו מאוד לרצפת האגן. טעות נפוצה נוספת היא להשתמש בחגורת בטן שתבצע את התמיכה במקומם של שרירי הבטן. חגורה זו רק תחליש עוד יותר את שרירי הבטן, ממש כמו ששרירים של גפה הנמצאת בגבס מתנוונים במשך הקיבוע.

ניתוחים בחלל הבטן, שגרמו לכאבים בתקופת ההחלמה, יגרמו למנותח לפתח תבניות תנועה חליפיות, ללא הפעלת שרירי הבטן, במטרה להגן על התפרים ולמנוע כאב. עם הזמן שרירי הבטן יחלשו בשל אי שימוש, תבניות תנועה אלו יקובעו במוח שלנו ואנו נמשיך להשתמש בהם מכוח ההרגל ותוך גרימת נזקים מצטברים לגב ולרצפת האגן.

כאשר שרירי הבטן המקבעים חלשים הבטן רפויה, אינה תומכת היטב בגב, היציבה משתבשת והשקע המתני גדל. כתוצאה מכך האגן נוטה קדימה ורצפת האגן הקדמית מוצאת עצמה כנשאית עיקרית בנטל משקל האברים הפנימיים כנגד כוח הכובד . אין ספק שלטווח ארוך, בנוסף לבלאי הנוצר בה עם השנים, אין זה לטובתה. כאשר היענותם של שרירי הבטן המקבעים אינה נכונה בזמן ביצוע מאמצים (במיוחד אם הם נעשים בצורה האופיינית לרובנו תוך כדי לקיחת אויר ונעילתו בבית החזה) יעלה הלחץ בתוך חלל הבטן ויגרום לדחיפת דופן הבטן הקדמית / התחתונה קדימה ומטה במקום אחורה ומעלה כפי שתואר קודם לכן.

מחקרים שנעשו בנושא הצביעו על כך שהלחץ הנגרם מירידת הסרעפת כלפי מטה אינו יורד ישירות אל רצפת האגן אלא מושלך קודם לקיר הקדמי של הבטן ורק לאחר מכן הוא יושלך ממנה אל רצפת האגן. זאת משום שהסרעפת אינה עשויה ככיפה סימטרית אלא היא גבוהה יותר מקדימה ונמוכה יותר מאחורה, רחבה וגמישה יותר מימין, קטנה וגמישה פחות משמאל (בגלל הלב).

הענות נכונה של הבטן בזמן מאמץ מתבטאת בהתכווצות יזומה של שרירי הבטן הרוחביים פנימה, במטרה לבלום את הלחץ התוך בטני ולהשתמש ברובו כדי לשלוח את הסרעפת כלפי מעלה, כך שרק חלק קטן מהלחץ מגיע לרצפת האגן האחורית. כאשר הבטן אינה יוזמת תגובת כיווץ יעילה, בשל חולשתם או היענותם הלקויה של שרירי הבטן הרוחביים, אין היא מסוגלת לבלום את ירידת הסרעפת כלפי מטה וכתוצאה מכך היא נדחפת קדימה בזמן המאמץ. הלחץ שנוצר בחלל הבטן מושלך אל רצפת האגן הקדמית ומזרז תהליכים של צניחת אברי המין ודליפות שתן.

מסקנות: חיזוקם של שרירי רצפת האגן, הבטן הרוחביים וזוקפי הגב חייב להיות קודמת לכל חיזוק של שרירי בטן אורכיים ואלכסוניים, במיוחד לאחר אי פעילות ממושכת שלהם כמו לאחר לידות וניתוחים. אם כלל חשוב זה לא נשמר עלולים שיעורי ההתעמלות להיהפך לגורם מדרדר הן של הגב והן של רקמות החיבור ברצפת האגן, בשל דחיסתם של הדיסקוסים בין החוליות ושל אברי חלל הבטן כלפי מטה, "דרך רצפת האגן". ויסות לחצים לא נכון זה יחיש את תהליך התרפטותה של רצפת האגן ואת צניחתם של אברי האגן.

לחץ כרוני על רצפת האגן ) עצירויות, שיעול, מקצוע הדורש מאמץ פיזי) עלול במשך השנים לגרום לתופעה של רצפת אגן צנוחה ומתוחה עם ליקוי בסוגרים. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהנזק המצטבר והבלתי הפיך לרקמות החיבור ולעצבים ) האחראיים על תפקודה של רצפת האגן) יגרום לאי שליטה על הסוגרים ) שתן / צואה) וירידה בהנאה מקיום יחסי מין.

באותה מידה תפקוד לקוי של הסרעפת ישפיע על חלוקת לחצים לא נכונה בחלל הבטן ונזקים מצטברים לרצפת האגן. הסיבות לתפקודה הלקוי יכולות לנבוע ממחלות בדרכי הנשימה, מליקויים בסרעפת עצמה (כמו: בקע בסרעפת, חוסר גמישות, אסימטריות והידבקויות בה עקב ניתוחים באזור (, ממתחים, או מיציבה לא נכונה. כאשר הסיבה היא יציבה לא נכונה "קריסת" בית החזה קדימה ומטה תמנע תנועתיות תקינה שלה ותגרור נשימה שטחית מהחזה.

חשוב לזכור שהתנהגות מגוננת מפני כאב יכולה לנבוע גם מניתוחים ברצפת האגן, מליקויים באגן עצמו (למשל פריקה בין עצמות החיק היכולה לקרות בהריון, כאבים בשל שינויים בפרקי הירך והאגן, קיצור והדבקויות של רקמות חיבור בגב, באגן, בפרק הירך כמו גם תפקוד לקוי של השרירים בגב ובפרקי הירך).

מכאן שלכל המרכיבים התוחמים את חלל הבטן: רצפה, תקרה וקירות- קשר אנטומי ותפקודי הדוק. נזק שיחול באחד מהם ישפיע , באופן ישיר או עקיף, על תפקודו של האחר. כאשר רוצים לטפל בבעיה ולא רק בסימפטומים שלה יש לבדוק את כל הגורמים שצוינו קודם במטרה לאתר ולשפר את התפקוד הלקוי שלהם.

למשל: אישה מבוגרת, שעברה לידות קשות, אך החלה לסבול מצניחת אברי המין ו/או מאיבוד שתן רק בגיל המעבר וצריכה לעבור ניתוח מתקן. אם היא לא תלמד לפני הניתוח כיצד לתקן דפוסי התנהגות שגויים בתפקודה של אותה תיבת לחצים, שגרמו למעשה להחמרת הנזקים שקרו בלידות, סביר להניח שהיא תחזור על אותן שגיאות שדרדרו את רצפת האגן שלה לאחר הניתוח ובמאוחר או במוקדם תמצא עצמה בניתוח חוזר. למעשה כדי להבטיח שמירה על תוצאות הניתוח, המתקן את הבעיה בצורה מקומית, יש להחזיר לתיבת הלחצים הזו את תפקודה התקין בצורה היקפית.

קבלי חינם מדריך לחיזוק רצפת האגן

השאירי כתובת אימייל שלך לקבלת המדריך